להגיד קדיש באושוויץ – על המסעות בפולין
אמרתי קדיש באושוויץ. ספטמבר 2005.
הייתי איש מילואים במשלחת של צה"ל לפולין. צעדתי לתוך המחנה בתוך משלחת של 180 חיילים, נושאים את דגלי ישראל וצה"ל ובמסגרת הטקס אמרתי קדיש. זו הייתה בקשתי ממפקדי המשלחת.
התהליך כולו מצמרר וגורם לבכי. במשלחת שלי היו פרחי טייס, חניכי קורס מ"פים חי"ר ואנשי מודיעין. רובם הגדול צעירים מילדי. בכל ערב ישבנו וסיכמנו את שראינו באותו יום. להקשיב לאנשים הצעירים הללו היה מרתק.
ולמרות כל זאת אני נגד המסעות לפולין.
הוויכוח המתנהל היום סביב ההסכם בין ממשלות ישראל לפולין על חידוש המסעות לפולין הוא עוד נדבך בהעברת סמלים ישראליים ויהודיים אל השדה הפוליטי.
הוויכוח על ההסכמה של ממשלת ישראל לדרישת הפולנים לבקר באתרים העוסקים בפגיעה בפולנים (כפי שכותב עופר אדרת ב"הארץ") מסיט אותנו מהשאלה העיקרית – האם יש הצדקה והאם יש צורך לשלח את תלמידי כיתות י"א-י"ב למחנות השמדה בפולין?
בסוגיה הזו נתקלתי במחלוקת בין מהמורים שלי. פרופ' אמנון רובינשטיין, שהיה אז שר החינוך תאר את חשיבות המסעות לפולין (1995) ואילו המנחה שלי פרופ' חנה יבלונקה שוללת את המסעות מכל וכל.
אני כמעט בטוח שאילו פרופ' רובינשטיין היה נדרש לסוגיה זו היום הוא היה משנה את דעתו.
אסביר.
צריך לחלק את השואה לשלושה פרקי זמן.
בפרק הזמן הראשון אנו חייבים לעסוק בחורבן הדמוקרטיה הגרמנית.
בפרק הזמן השני אנו אמורים לעסוק בשנות ההשמדה והרצח .
בפרק הזמן השלישי אנו נחשפים לחלקם של ניצולי השואה בהקמת מדינת ישראל ובמלחמה על קיומה – בחינת משואה לתקומה.
כמי שנחשף במסגרת לימודי לכל שלושת הפרקים ובעיקר לראשון ולשלישי אני רואה שאנחנו (קרי: מערכת החינוך שלנו) אינה עוסקת כמעט בפרק הזמן הראשון והשלישי.
אנחנו איננו מלמדים על תהליך הקריסה של מדינה שהייתה לה חוקה ותרבות, תהליך שהחל עם תום מלחמת העולם הראשונה, נמשך בעליית הנאצים לשלטון ונמשך הלכה למעשה, עד כניסתה של גרמניה למלחמה. עצם האזכור של התהליכים שהתרחשו בגרמניה מעורר אנטגוניזם. תשאלו את יאיר גולן – הוא איבד את הרמטכ"לות בגלל אמירה בעניין.
אנחנו מלמדים על זוועות אושוויץ וטרבלינקה ועל רצח ששת המיליונים אבל איננו מלמדים על העולם היהודי המפואר שהושמד על המערכות הכלכליות, התרבותיות והחברתיות שהרכיבו אותו.
אנחנו איננו מלמדים על העם שקם לתחיה, שהעדיף את התקווה על הייאוש. איננו עוסקים בתחיה המופלאה במחנות העקורים ובחלקם של ניצולי השואה במלחמת העצמאות כאשר שני שלישיים מחיילי צה"ל היו ניצולי שואה ושליש מחללי מלחמת העצמאות וביניהם 150 שהיו נצר אחרון למשפחתם.
כיון שאינני בטוח שתלמידי התיכון חשופים, לפני יציאתם לפולין, לרקע שקדם לשנות ההשמדה והרצח ולתהליכים החברתיים והפוליטיים הן בגרמניה והן בעולם היהודי, הרי שבהגיעם לפולין הם נחשפים בראש ובראשונה רק לזוועות ההשמדה. בהעדר הרקע המתאים התמונה שהם מקבלים היא חלקית, שלא לומר מעוותת. אינני בטוח שמסבירים להם איך ולמה זה קרה. מעמידים אותם בפני העובדה שזה קרה.
למרות שהייתי שם וצעדתי לתוך אושוויץ ובירקנאו, במדים ועם הדגל, אני חושב שחייבים ללמוד על השואה בארץ. ביד ושם ובלוחמי הגטאות. לשוחח עם שרידי הניצולים שעוד אתנו וללמוד מהתעודות – מהספרים, העיתונים והסרטים. כי את הבונקרים שבהם לחמו עד מותם לוחמי גטו ורשה נותרו כיכרות מודרניים ולכן לעולם התמונה לא תהיה שלמה.
לכן אני נגד המסעות לפולין. ההסכם החדש עם ממשלת פולין רק מחזק את דעתי. אני חושב על פוגרום קילצה, עיר הולדתו של אבי, ביצעו פולנים ביהודים אחרי שהסתיימה המלחמה ואני תוהה אם תלמידי התיכון שלנו ידרשו לבקר גם במוזיאון המנציח את האירוע הזה?
