"אלה חיינו… מותנו בתוכנו"

יום הזיכרון שלי הוא ה-6 באוקטובר. ביום הזה אני שובת מכל עשייה רגילה. אני עולה לבתי העלמין, מוקדם בבוקר, לפני שמגיעות המשפחות ומסתלק משם לפני שמגיעים הפוליטיקאים להשמיע נאומים חלולים.

מי שתודעתו נצרבה בתקופה ההיא, של יום הכיפורים 1973, איננו מצליח להשתחרר מהטראומה גם בחלוף 50 שנים. הדברים מתחזקים כאשר אתה עוסק במחקר ולומד את המלחמה הארורה ההיא.

אני כמובן מציין את השכול גם ביום הזיכרון, ערב יום העצמאות. גם אז אני מסתלק מבית העלמין לפני שמגיעים הפוליטיקאים. השנה הזו – לא ברור אם אגיע בכלל. לא החלטתי. השנה נראה כי כלה ונחרצה מאת מי שעוסק בשקידה בניתוץ הסמלים הלאומיים להוסיף לרשימה גם את יום הזיכרון.

השנה אנו עומדים לפני שבירתו של סמל לאומי נוסף שאיחד אתנו שנים רבות, השכול והזיכרון. השלטון החדש מורכב מתערובת של משתמטים שאינם יודעים מהו שרות צבאי ומהו שכול, בצד חבורת אנשים (??) ונשים (??) שהידע שלהם מצטמצם למספר קללות וחרפות. חלק מאלו, לרבות המשתמטים נשלחים לבתי העלמין לדבר אל המשפחות השכולות. זה בלתי נסבל ובלתי נתפס. קשה להאמין שמדינת ישראל שהוקמה בדם רב – דמם של הנופלים והפצועים, תהפוך גם את יום הזיכרון למופע נלעג שבו מי שטוען שקשה יותר להיהרג באוהלה של תורה מאשר בחזית נואם בבתי העלמין. אין פלא שחלק מפחדנים אלו נמלטו משדה המערכה והחליטו לא להגיע. עליהם נאמר – הם מפחדים!

הלכידות המופלאה שמוציאה בימים אלו אנשים לרחובות כדי להגן על ערכי היסוד של המדינה הזו, התייצבה לצד המשפחות השכולות והבהירה לפוליטיקאים – הרף! סלקו ידיכם מהשכול וממשפחות השכול.

אני מתקשה להיכנס לנעליה של המשפחה השכולה. אני יודע שהיא נקרעת בתוך תוכה. יש יום אחד בשנה שבו העם עומד דום ומרכין לראש ומזדהה איתה. לאחר מכן העם חוזר לשגרה והמשפחה חוזרת לאבל שלעולם אינו מסתיים.

מה יעשו השנה?

לא יגיעו לבית העלמין? יגיעו וימחו?

אומר רק זאת – עלינו לכבד כל דרך שיבחרו ולהצדיע לכל פעולה שינקטו. זו זכותם המלאה. חובתנו עדיין להרכין ראש.

דליה יאירי, העורכת המיתולוגית של תכניות הרדיו, אשר בעלה עוזי יאירי נהרג בניסיון החילוץ במלון סבוי (5 במרץ 1975) והותיר אותה אלמנה, בת פחות מ-40, עם חמישה ילדים, כותבת ("הארץ"):

"לא. גם השנה לא נבוא ביום הזיכרון הכללי לבית הקברות. נשאיר את מצבת יקירנו חשופה כבשאר ימות השנה. לא ניצבנו כתפאורה אנושית לנשואי הפוליטיקאים שדבריהם הדהדו ברמקולים ובתחנות השידור. שנה אחר שנה הגיעו פוליטיקאים אל בית הקברות, מלווה במקהלת יחצ"נים שהידהדו את דבריו המשמימים…את המת שלי השארתי במקום שבו הוא חי תמיד. בלי שמישהו יזכיר לי  ויוריד דגל לחצי התורן… אלה חיינו. מותנו בתוכנו".