כל העם צבא כל הארץ חזית – האמנם?

"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים" כך אמר דוד בן-גוריון והוסיף:
"החייל שלנו צריך להיות קודם כל אזרח מדינתנו במובן הנעלה של מילה זו… מן ההכרח שהצבא יושתת על האחווה הלוחמת… הצבא בימינו הוא במסגרת היחידה במדינה, שבו נעלמות כל המחיצות העדתיות, המפלגתיות המעמדיות והאחרות, כל חייל שווה במעמדו לחברו… אחווה זו אסור שתהיה פורמלית וחיצונית בלבד, אלא יש למלא אותה תוכן חיובי תרבותי, אחווה של יעוד ותפקיד] של התעלות חברית ותרבותית".
כבר בשנת 1968 ראה בן-גוריון את חזון צבא העם מתמוטט לנגד עיניו וכך כתב ללוי אשכול:
"אני שחררתי בחורי ישיבה משירות צבאי. אמנם עשיתי זאת כשמספרם היה קטן, אבל הם הולכים ומתרבים… בכלל יש אולי לבדוק כל שאלת בחורי הישיבה אם הם צריכים להיות פטורים מחובת הצבא…".
ובמכתב לרב הרצוג הוא כתב:
"… הצעתי, לא הוריתי, אלא הצעתי לבני הישיבה המקדישים כל חייהם ללמוד תורה יכלו לאימונים בסיסיים של שלש החודשים ואחריהם ישרתו בצבא ככל צעיר בישראל".
ערב יום העצמאות ה-75 מוטב שהחברה הישראלית תפסיק לרמות עצמה לדעת. צבא העם אינו קיים יותר. הוא חוסל בהדרגה, נמצאה כיום בתהליך גסיסה וככל שימשכו התהליכים המתנהלים עכשיו הוא ינותק ממכשירי ההנשמה וישבוק חיים. למשתמטים לא חשובה המהפכה המשטרית חשוב להם להפוך את לימוד התורה לשירות צבאי ולפטור את מי שטוענים שהם לומדי תורה משירות צבאי או משירות לאומי.
השירות הצבאי יישאר מנת חלקם של מעטים. רק כ-60% מהגברים וכ-50% מהנשים מתגייסים    לשירות בצה"ל. חלקים של המשתמטים מהעולם החרדי הולך וגדל. הנתון החמור יותר, כפי שמסביר עפר שלח, החוקר , מזה שנים רבות, את נושא כוח האדם בצה"ל, הוא שרק 55% מסיימים את השירות הצבאי (כלכליסט, 27.4.2023).
השאלה איננה מי יגן על מדינת ישראל בעימות הבא. בעידן שבו אוגדות הטנקים מפנות את מקומן ללחימה החכמה והמתוחכמת והבינה המלאכותית משתלטת על שדה הקרב. צה"ל זקוק, אולי, לפחות אנשים. הגידול בהיקף הילודה (גם אצל האוכלוסייה החילונית) והעליה לארץ גורמים לגידול במספר המיוחדים לגיוס. הצבא אינו צריך את כולם. ההיפך – גיוס בלתי מבוקר ובלתי נחוץ יגרום, להוצאות מיותרות בתקציב הביטחון. הצבא צריך לבחור מבין המתגייסים הפוטנציאליים את הטובים ביותר והנחוצים ביותר לדפוסי המלחמות החדשות והאויבים החדשים שאני מתייצבים מולם.
אבל מה יקרה בעורף?
הטילים שישגר האויב (והוא ישגר) אינם מבחינים בין דתיים לחילונים, בין מזרחים לאשכנזים ובין פריבילגים לאזרחים סוג ב.
מי יטפל בבתים שיפגעו. מי יוליך את ילדי "החיידר" ו"הכולל" למרחבים המוגנים? מי יסייע לאנשים עם המוגבלויות? מי יספק לאוכלוסייה כולה ולאוכלוסייה החרדית  צרכים בסיסיים? – המשתמטים? אלו שמסרבים לשרת שירות לאומי?

אולם זו אינה הבעיה העיקרית.

העיקר הוא שהלכידות שאפיינה את המדינה בזמניה הקשים בעת שעמדה מול אויביה – נעלמים מן העולם. נוצרו כאן שני עמים. ע אחד שמייצר, מתיישב, עובד וגם, למרבה הצער עקב הנסיבות – משרת שירות צבאי לבין ציבור שאינו עושה דבר ממין אלו, פטור מחובות אך דורש זכויות על בסיס עיקרון השוויון.
חזונו של שלח הוא במידה רבה חזון אפוקליפטי. לזכותו ייאמר שהוא לא נדרש לנושא רק בעקבות המהפכה המשטרית המתרחשת עלינו. הוא עושה זאת לפחות שני עשורים, במנותק מעשייה פוליטית ישירה ורק מתוך ראיה לאומית וניסיון צבאי עשיר, הן כאיש צבא והן כחבר בוועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לבניין הכוח. פרסומיו האחרונים נעשים במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי. שלח רואה בהליכי החקיקה איום של ממש לא רק על מודל צה"ל כ"צבא העם" אלא איום על צה"ל כולו.
אשר על כן "תדע כל אם עבריה…" השולחת את בנה לשרות צבאי שהוא נמנה לעל חבורה מובחרת, ההולכת ומצטמצמת. ידע העם כולו שהגיע הזמן להביט במראה, לחדול מלשקר לעצמנו, להפסיק להשתמש במילים "אחדות" ו"לכידות" כי אלו אינם קיימים יותר. מודל "צבא העם", סמל הלכידות הלאומית, מאז הקמת המדינה, נושם את נשימותיו האחרונות. החייאה כנראה לא תועיל. יש להתפלל אל הילד החדש.