השב"כ בשכונה?!

האם השב"כ ייכנס לשכונה שלנו? ואולי הוא כבר כאן?
הממשלה החליטה על הקמת צוות לבדיקת סוגיית השימוש בשירות הביטחון הכללי למיגור הפשיעה במגזר הערבי. הפשיעה הזו מחלחלת גם למגזר היהודי. החיסולים וניסיונות החיסול מתרחשים גם ברחובותינו והפיצוץ ברמת גן היה האחרון שבהם.
עצם הדיון במתן סמכויות לשב"כ להיות מעורב בפרשות אזרחיות והחלטת הממשלה מהווים הבעת אי אמון של ראש הממשלה והשר לביטחון לאומי במשטרת ישראל שהפכה לשק החבטות של השלטון.
דומה כאילו הוחלט על פתיחת מערכה להחלשה, אם לא לחיסול מוחלט, של שתי הרשויות העוסקות באכיפת החוק וביישומו – מערכת המשפט והמשטרה.
הכוונה להפעיל את השב"כ במאבק למיגור הפשיעה במגזר הערבי מהווה צעד משלים למהלכים אלו. השב"כ הצליח, בצורה מעוררת הערכה וכבוד,  למנוע פיגועי טרור ונראה כי את ההצלחה הזו מבקשים קובעי המדיניות ליישם גם בתוך החברה הישראלית. להצעה זו יש מתנגדים הן במישור המקצועי (ראש השב"כ) והן במישור המשפטי (היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה). מעדויות שונות (קצין משטרה בדימוס וח"כ תומא) אנו למדים כי השב"כ כבר מעורב בעניין שכן בכל אירוע נבדקת האפשרות שמדובר בפיגוע טרור. הועלתה הטענה כי השב"כ נעזר במשפחות הפשע כמשתפי פעולה, אולי כמודיעים.
שאלה חשוב לא פחות היא מהו ניסיון העבר בפעולות השב"כ בתככי החברה האזרחית?
ככל הנראה שלשב"כ הייתה מעורבות בסוגיות אזרחיות. שלוש דוגמאות לכך. על שתיים מהן אנו למדים מפסיקת בג"צ.

השב"כ ורצח קסטנר (2021)
ד"ר נדב קפלן, חקר את שואת יהודי הונגריה ופרשת רצח קסטנר, שארע בשנת 1957. במסגרת המחקר הוא פנה לארכיון המדינה בבקשה לעיין בחומרים הנוגעים למעורבות השב"כ בפרשה. על-פי הוראות בית המשפט נחשפו בפני ד"ר קפלן חלק מהחומרים המבוקשים. יחד עם זאת, חלק מהחומרים נותרו חסויים ובית המשפט פסק כי יש טעם לחיסיון בשל "הערכת מידת הסיכון לביטחון המדינה ומידת ההסתברות לפגיעה בו בשל חשיפת שיטות ודרכי הפעולה של השב"כ ופרטים הנוגעים למקורות מידע ויעדים מודיעיניים…".

השב"כ ומאורעות ואדי סאליב (2021)
ד"ר שי חזקני פנה במסגרת עבודה אקדמית לארכיון המדינה בבקשה לחשוף את החומרים הנוגעים לפעילות השב"כ במאורעות האלימים בואדי סאליב בחיפה (בשנת 1959). השב"כ טען כי
"חשיפת החומרים עלולה להביא לפגיעה בביטחון המדינה". בהסתמך על חוות דעת חסויה שהוגשה רק לבית המשפט קבע בית המשפט כי מדובר ב"חומרים רגישים שחשיפתם, גם כעת, לאחר כ-60 שנים, יש בה כדי להסב נזק לביטון המדינה".
הנימוק לכך הוא שיש בחומרים "כדי לגלות שיטות ודרכי פעולה של השירות ובעיקר לפגוע בביטחונם ובשמם הטוב של  מקורות אנושיים ("יומינט")… חיונית להגנה על  יכולתם של גופי המודיעין של מדינת ישראל לגייס מקורות ולהבטיח להם שזהותם תישמר בסוד מוחלט והם לא ייחשפו בחלוף השנים".
הנמקות אלו נטענות, גם היום, על-ידי הגורמים המקצועיים המתייחסים לדרישה לערב את השב"כ בפרשת הרציחות בחברה הערבית. הנה כי כן מעורבותו של השב"כ בתוככי החברה הישראלית מהווה, גם היום, בחלוף למעלה מ-60 שנים מאז התרחשו האירועים, פעולה בעלת חשיבות ביטחונית מן המעלה הראשונה שחשיפתה עלולה לפגוע בביטחון המדינה.  

עיתון ושמו "רימון"

מעטים הצליחו ל"הרגיז" את בן-גוריון כמו "העולם הזה" ועורכו אורי אבנרי. אלו היו המבקרים הבולטים ביותר של שלטון בן-גוריון בתקופה שמרבית התקשורת הייתה בחזקת השלטון או מפלגות השלטון. באוגוסט 1956 הופיע גיליון הראשון של השבועון "רימון" שחולק חינם לבאי משחק הכדורגל בין ישראל לרוסיה (כולל "כובע"). העיתון הודפס על נייר איכותי וחולק חינם. העיתון ניסה אמנם לנתק את עצמו מקשריו עם מפלגת השלטון (מפא"י) אולם מיומנו של משה שרת אנו למדים כי ראשי השב"כ (איסר הראל ועמוס מנור) סינגרו על קיומו של העיתון שלימים התברר כי היה פרי יוזמתו של איסר הראל (העין השביעית). ביומנו של שרת אנו מוצאים כי שליח הביא להגהה חומר על שרת. אט אט הפך העיתון לעיתון מגויס שמטרתו היחידה המלחמה באורי אבנרי ובעולם הזה.
העיתון לא השיג את מטרתו למרות ההשקעה הכספית הגדולה ולא הצליח לערער את "העולם הזה" ולמעשה חדל להופיע בשנת 1968.

סיום
הנה כי כן – השב"כ איננו זר לחברה הישראלית והשאלה היא עד כמה מוכנה החברה לאפשר לשרות חשאי ששיטות פעולתו ומקורות המידע שלו עלומים להתערב בנושא פנימי, שאינו קשור בהכרח למלחמה בטרור והאם אין סכנה כי מה שהחל בפרשה זו ימשך ואולי אף יגלוש  לסוגיות אחרות.