אני בהחלט מתכוון לצפות בסדרה "לבנון: גבולות הדם" המוקרנת בערוץ כאן 11, כהמשך לסדרה "שעת נעילה" שלגביה כתבתי והודעתי שאיני מתכוון לראות אותה. אני רוצה להסביר את ההבדל, כמובן דרך הסיפור האישי, וגם אולי, דרך הסיפור האמנותי, הקשור בשתי הסדרות הללו.

"שעת נעילה" מבית תאגיד השידור הישראלי 'כאן' פרצה בסערה לשיח הציבורי, ומיד כשנתקלתי בה התחלתי לחשוב: לצפות או לא לצפות? כמאמר המשורר, זוהי השאלה. ובכן, לגבי התשובה ברורה: אני לא מתכוון לצפות בסדרה "שעת נעילה". קשה לי, ואני מרשה לעצמי להניח שלא רק לי. ויחד עם זאת – אמליץ לכל מי שהוא לא בן הדור שהשתתף במערכה נוראה זו לראות.

רעידת אדמה ראשונה התרחשה ב-6 באוקטובר 1973. צבאות מצרים וסוריה תקפו במפתיע את ישראל ופתחו במלחמת יום הכיפורים. לא עברה שנה, ובאותו יום של הראשון באפריל 1974 פורסמה ועדת החקירה הממלכתית, היא ועדת אגרנט, את הדו"ח החלקי הראשון שלה. סערה התחוללה בקרב הציבור הישראלי, בהנהגה המדינית ובדרג הצבאי.

41 שנים עברו מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, והוא עדיין מהווה נכס אסטרטגי ומרכיב חשוב בין מרכיבי תפיסת הביטחון של ישראל. מפרספקטיבה היסטורית ניתן כבר לשפוט את התהליך, ההחלטה והמנהיגות שגילו בגין וסאדאת.

יש היבט מסוים שמטריד אותי בכל הקשור ל"עסקת המאה" שהציג לאחרונה הממשל האמריקני. אני לא מתכוון להתייחס לפרטיה באופן ספציפי; לא משום שאין לי דעה בעניין, אלא משום שכל עיסוק בנושא בימים אלו קשור אך ורק למחלוקות הפוליטיות בתקופה של ערב בחירות. כל ניסיון לעסוק בנושא באופן ענייני נצבע מיד בצבעים של ימין ושמאל, וממילא אינו רציני.