כולנו היינו רוצים לחשוב שבתקופת משבר חמור הפוליטיקה נדחקת הצידה, מנהיגים בכל העולם נרתמים לניהולו בצורה המקצועית והטובה ביותר והציבור מתאחד סביב מטרה משותפת; שהציבורי מחליף את האישי, שהאגו והאידאולוגיה נכנסים לתקופת המתנה עד יעבור זעם. לצערנו, זהו כנראה אינו המקרה, גם כאשר מדובר במגפה של פעם במאה שנה. מחקרים שפורסמו לאחרונה ב'ניו-יורק טיימס' מצביעים על כך שגם הפעם השיקולים האישיים והפוליטיים משחקים תפקיד משמעותי ביותר בקבלת החלטות, למרות שמדובר בתחום של חיים ומוות הדורש התייחסות קרה ופרקטית.

יש היבט מסוים שמטריד אותי בכל הקשור ל"עסקת המאה" שהציג לאחרונה הממשל האמריקני. אני לא מתכוון להתייחס לפרטיה באופן ספציפי; לא משום שאין לי דעה בעניין, אלא משום שכל עיסוק בנושא בימים אלו קשור אך ורק למחלוקות הפוליטיות בתקופה של ערב בחירות. כל ניסיון לעסוק בנושא באופן ענייני נצבע מיד בצבעים של ימין ושמאל, וממילא אינו רציני.

בימים שבהם עולה בשיח הציבורי סוגיית "ברית הגנה" עם ארה"ב, חשוב לחזור ולשאול את השאלה הבסיסית: האם מדינת ישראל באמת יכולה לסמוך על אמריקה ללא סייג? האם ניתן לתכנן תכניות אסטרטגיות ארוכות טווח מתוך ביטחון מלא כי ארה"ב תהיה שם לצדנו בשעת משבר? אירוע שהתרחש בעבר הלא רחוק מלמד אותנו לקח חשוב וכואב, ועונה באופן מסויים על שאלה מורכבת זו.