בשתי חזיתות נלחמים היום הצעירים שלנו: מתמחים ברפואה נלחמים בחזית הקורונה, בחזית המגיפה, והלוחמים בחאקי נלחמים בחזיתות השונות ובתוך הארץ פנימה.

אינני בטוח שהחברה הישראלית ניצלה עד תום את ידיעותיו ויכולותיו של פרופ' רובינשטיין אבל מורשתו זו הקיימת וזה שהוא יוסיף, כך אני מקווה, תלווה את כולנו ותתחבר יחד עם החיבור של אוניברסיטת רייכמן לחזון הציוני האמיתי.

יש משפטים הנחרתים בהיסטוריה של עם. אצלנו היה זה בתחילה המשפט של יוסף טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו...". 35 שנים לאחר מכן היו אלו המילים של אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל וחייל גולני: "לא בגדתי... התאבדתי". החודש ימלא 65 שנים להתאבדותו בכלא הסורי, ועד היום מרחפת חידה קטנה מעל דברי ההספד שנשא משה דיין מעל קיברו של אילן.

מי שצפה במפגש הטעון בין הורי הנערים והנערות שנספו באסון נחל צפית, לבין מי שהואשמו בעבירה של המתה בקלות דעת – לא יכול היה להישאר אדיש. העימות הזה התקיים בעת שנפתח הדיון הפלילי בבית המשפט בבאר שבע. ההורים דרשו כי אלו האחרונים ייקחו אחריות ויודו בטעויות ובשגיאות, ומשלא קיבלו תגובה ביקשו להטיל על האחראים לאסון עונש ראוי. אירוע זה הזכיר לי טרגדיה דומה נוספת שהתרחשה לפני 66 שנה, שממנו עולה קריאה לפעולה שאולי תעזור להניח את דעתם של ההורים השכולים.

"מבצע קרקעי בעזה הוא בלתי נמנע", כך טענו רבים עם סיום סבב הלחימה האחרון בעזה נגד הג'יהאד האסלאמי (נובמבר 2019). קולות מן הסוג הזה נשמעו גם בקרב חברים בקבינט המדיני-ביטחוני, חלקם טוענים זאת עוד משעה שמבצע 'צוק איתן' היה בעיצומו. מה שלא נשמע מצד אותם קולות הוא מה הצעד הזה אמור להשיג. אילו מטרות הוא אמור לשרת? במילים אחרות: מה קורה ביום שאחרי?