אני בהחלט מתכוון לצפות בסדרה "לבנון: גבולות הדם" המוקרנת בערוץ כאן 11, כהמשך לסדרה "שעת נעילה" שלגביה כתבתי והודעתי שאיני מתכוון לראות אותה. אני רוצה להסביר את ההבדל, כמובן דרך הסיפור האישי, וגם אולי, דרך הסיפור האמנותי, הקשור בשתי הסדרות הללו.

ביום ראשון ה-4 בספטמבר 1977, יצא "ביטניק" עם רעמת שיער, שפם של טרזן ומשקפי שמש כהים וגדולים משדה תעופה ליד אבו-גוש וטס דרך פריז לפז שבמרוקו. ה"תייר" המוזר התאכסן במלון של המלך בעיר המצויה בהרי האטלס, ובערב שלמחרת נפגש עם חסן מלך מרוקו לפגישה שנמשכה כשעה וחצי וכללה ארוחת ערב.

בכ"ט בנובמבר, היום שבו חגג העולם היהודי ובארץ ישראל פרצו במעגלי ריקודים, ישב דוד בן גוריון בבית מלון קליה שליד ים המלח עם אשתו ונכדתו וכתב ביומנו דף אחד שנראה כמו רשימת מכולת – הרכיבים למדינה מתפקדת.

תאונות הן כנראה תופעה בלתי נמנעת בכלל ובצבא הנלחם ומתאמן בהיקפים כמו שעושה זאת צה"ל בפרט. אין בידי נתונים על היחס בין היקף האימונים מול מספר התאונות בצה"ל לעומת המתרחש בצבאות זרים, אולם אנחנו איננו עוסקים בסטטיסטיקות – אנחנו עוסקים באובדן הטובים בבנינו ובתאונות שאולי היה ניתן למנוע אותן.

ראש הממשלה החליפי ומפקדי לשעבר בני גנץ מוקף בוודאי ביועצים משפטיים מצויינים בתוך ומחוץ למערכת הביטחון. הוא איננו זקוק לחוות דעתי בשאלה האם להקים ועדת חקירה לחקר פרשת הצוללות אם לאו. יחד עם זאת מן הראוי אולי להביא לידיעת הכלל מספר היבטים הנוגעים לסוגיה זו, והמחייבים, לטעמי, שיקול דעת מעמיק, מעבר לרצון להעביר את הנושא למישור הפוליטי העכשווי (שבו לא אעסוק כלל).