עצוב היה לקרוא את מכתבו של מפקד אוגדה 319, גם אם הוא הודלף בכוונה סביב דיוני התקציב (כך יש שטוענים...). הוא נכתב במסגרת סיכום הערכת מצב שביצע הרמטכ"ל אביב כוכבי לגבי כשירות מערך המילואים. השורה התחתונה קצרה ותכליתית "כשירות מערך המילואים היא לא טובה ואינה מספקת". הדברים הללו פורסמו חמישה ימים אחרי שצה"ל הודיע על ביטול תרגיל המפקדות הגדול שהיה אמור להתקיים בחודש ספטמבר, בהיקף של אלפי חיילי מילואים.

ביולי 2006, שעות ספורות אחרי שנחטפו החיילים בגבול הצפון, עשיתי את דרכי לחמ"ל של פיקוד הצפון. חיילי היחידה עליה פיקדתי עשו את דרכם לימ"ח כדי להצטייד ולהיות ערוכים למשימות שיוטלו עלינו. כעבור מספר שעות החלה מלחמת לבנון השנייה, המלחמה הרביעית שלי (בצד אינספור מבצעים ופעילויות אחרות). היא מיוחדת בעיני מסיבות אישיות, אך יש בה גם ממד כללי, אני מעז לומר ציבורי – ואולי לאומי.

אבא שלי שנא את הפולנים יותר מאשר שנא את הגרמנים. האמירה הזו מחייבת הסבר. חלק מההסבר מצוי בעובדה שביום ה-4 ביולי 1946, יותר משנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, ביצעו הפולנים טבח ביהודי העיר קילצה. בפוגרום נרצחו 47 יהודים ועוד 80 נפצעו. קילצה היא עיר הולדתו של אבי.

"אנחנו על השחור": 24 ביוני 1982, שעה 6 בערב, אל"מ דורון רובין, מח"ט 500 מדווח לתא"ל מנחם עינן, מפקד אוגדה 162, כי הוא והחטיבה נמצאים על כביש ביירות-דמשק. הזדמן לי לשמוע את הדברים ברשת הקשר בזמן אמת.

ארבע אנקדוטות קצרות מההיסטוריה של מדינת ישראל: על דוד בן גוריון, מנחם בגין, יגאל אלון והמזלג של ראומה. ללא פרשנות, רק דברים בשם אומרם. כל קשר למציאות בעיני הקורא בלבד.