תאונות הן כנראה תופעה בלתי נמנעת בכלל ובצבא הנלחם ומתאמן בהיקפים כמו שעושה זאת צה"ל בפרט. אין בידי נתונים על היחס בין היקף האימונים מול מספר התאונות בצה"ל לעומת המתרחש בצבאות זרים, אולם אנחנו איננו עוסקים בסטטיסטיקות – אנחנו עוסקים באובדן הטובים בבנינו ובתאונות שאולי היה ניתן למנוע אותן.

ראש הממשלה החליפי ומפקדי לשעבר בני גנץ מוקף בוודאי ביועצים משפטיים מצויינים בתוך ומחוץ למערכת הביטחון. הוא איננו זקוק לחוות דעתי בשאלה האם להקים ועדת חקירה לחקר פרשת הצוללות אם לאו. יחד עם זאת מן הראוי אולי להביא לידיעת הכלל מספר היבטים הנוגעים לסוגיה זו, והמחייבים, לטעמי, שיקול דעת מעמיק, מעבר לרצון להעביר את הנושא למישור הפוליטי העכשווי (שבו לא אעסוק כלל).

איני נמנה על חסידיה של הרוח החדשה הנושבת ממשרד מבקר המדינה הנוכחי. עצם העובדה שלא נמצא לראוי למנות, כמו בעבר, שופט של בית משפט עליון או של בית משפט מחוזי מכהן או בדימוס גרמה בהכרח לפיחות במעמדו של המבקר. אולם במקרה של דו"ח הביניים שפרסם המבקר לאחרונה על התמודדות המדינה עם מגפת הקורונה, אני סבור שראוי לבחון את הדברים לגופם של דברים – ולא לגופם של אנשים.

הרצאה שהעברתי עבור "בית קינן" על תהליך קבלת החלטות בתקיפת הכורים הגרעיניים: מ"אופרה" ל"ניגון שקט". במסגרת ההרצאה נבחנו תהליכי קבלת ההחלטות על ידי מנחם בגין בתקיפת הכור העיראקי באוסיראק (7 ביוני 1981) ועל ידי אהוד אולמרט בתקיפת הכור הסורי בדיר א-זור (6-7 בספטמבר 2007). צפו בהרצאה המלאה...

נפתח בהבהרה: בדברים הבאים שאכתוב אין כדי להביע עמדה כלשהי בנושא אקטואלי על סדר היום. הם כן נסמכים על אירועי השעה כדי להבהיר נקודה שהולכת ומתגבשת אצלי כחלק מהמחקר ההיסטורי שאני עוסק בו... "דרך המלך" לחקירת אירועים דוגמת פרשיית הצוללות היא רק הקמת ועדת חקירה ממלכתית.