פרקליט המדינה הודיע על הגשת כתבי אישום נגד חלק מהמעורבים בפרשת הצוללות, ובאופן טבעי נשמעה דרישה רמה להקמת ועדת חקירה ממלכתית מצד גורמים רבים. ובכן, צר לי כי חלק מקוראי ודאי יתאכזבו, אך במציאות הישראלית של היום הסיכוי שזה יקרה קלוש ביותר. אמנם, הסירוב להקים ועדות חקירה בנושאים בעלי חשיבות ציבורית נובע בדרך כלל מהחשש מפני הטלת אחריות אישית על מעורבים בפרשה, הנמנים על הממסד הפוליטי. אך האמת היא שישנה בעייתיות רבה הרבה יותר בחקירה כאשר מתנהל במקביל הליך פלילי.

בימים שבהם עולה בשיח הציבורי סוגיית "ברית הגנה" עם ארה"ב, חשוב לחזור ולשאול את השאלה הבסיסית: האם מדינת ישראל באמת יכולה לסמוך על אמריקה ללא סייג? האם ניתן לתכנן תכניות אסטרטגיות ארוכות טווח מתוך ביטחון מלא כי ארה"ב תהיה שם לצדנו בשעת משבר? אירוע שהתרחש בעבר הלא רחוק מלמד אותנו לקח חשוב וכואב, ועונה באופן מסויים על שאלה מורכבת זו.

"מבצע קרקעי בעזה הוא בלתי נמנע", כך טענו רבים עם סיום סבב הלחימה האחרון בעזה נגד הג'יהאד האסלאמי (נובמבר 2019). קולות מן הסוג הזה נשמעו גם בקרב חברים בקבינט המדיני-ביטחוני, חלקם טוענים זאת עוד משעה שמבצע 'צוק איתן' היה בעיצומו. מה שלא נשמע מצד אותם קולות הוא מה הצעד הזה אמור להשיג. אילו מטרות הוא אמור לשרת? במילים אחרות: מה קורה ביום שאחרי?

לא אהבתי את האמירה של גדי איזנקוט לפיה "אין יכולת לנצח את מדינת ישראל, ושכל אחד יפרש זאת איך שהוא מבין..." (בראיון לאלכס פישמן, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 27.9.19). את סוג ההצהרות הזה כבר שמעתי בעבר, ומי שהתפאר בהן בראש חוצות הודה כי טעה טעות גדולה.

תוצאות הבחירות, הקשיים בהרכבת הממשלה החדשה והאפשרות שמדינת ישראל תלך לסיבוב בחירות שלישי בתוך שנה, דחקו לקרן זווית אירוע חשוב בעל משמעות מן המעלה הראשונה בתחום היחסים בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי.