בעת הזו, כאשר אנו קוברים את מתינו, מביטים בתמונות החטופים והשבויים, מלווים את משפחות הנעדרים ואת אלה שליד הפצועים, דלה לשוננו והיא מחפשת את המילים הנכונות והמתאימות. ניתן לתאר את מצבנו במילים רבות – הלם, זעם, כעס, עצב גדול, תסכול, תחושת אובדן ועוד ועוד. "לא יהיה יותר קיבוץ בארי" כתב נחום ברנע "כמו בקישינב השיטה פרחה והשוחט שחט". אילו היה לנו זמן היינו מקבלים את ה"הזמנה למסיבת הבכי" (ארנון לפיד, פברואר 1974). אבל אין לנו זמן. אנו נקראים פעם נוספת למלחמה. אם יש בי תחושה כלשהי הרי שזו תחושה של עצב על עם ישראל ש"נירמל" את המלחמות וכאילו התרגל לכך שבכל עשור יש מלחמה ואינני מדבר רק על מבצעים שכמוהם כמלחמה. כשנולדתי בשנת 1951 אמר אבי, שסיים את חלקו במלחמת העצמאות, שאני לא אצטרך להילחם כי יהיה שלום. אז הוא עוד נלחם ב 1956, 1967 והתנדב ב – 1973 ואני נלחם מאז 1970 וכבר ראיתי חמש מלחמות והרבה מבצעים. אינני יכול לומר לנכדי בן השלוש שהוא לא יצטרך להתגייס. זה יהיה חוסר אחריות מצידי, שהרי כפי שכתבה רחל שפירא "כי מלחמתה כה ארוכה" ו"היא על חרבה תחיה".