בשבוע החולף נאם הרמטכ"ל אביב כוכבי בכנס הערכת המצב השנתית של המכון למחקרי ביטחון לאומי. בטורי הקודם תמהתי על כך שהרמטכ"ל הקדיש בדבריו פחות מ-5 דקות לנושאי פנים שהם בתחום "החוסן הלאומי". היום אני מביע תמיהה גדולה עוד יותר כשאני מביט במספר המקרים שאירעו רק בחודש האחרון של פריצה למחנות צה"ל השמורים ביותר, לכאורה, כמו בבסיס חיל האוויר בנבטים, במתקן האימונים בצאלים ובבסיס של חטיבת גבעתי בשדה תימן.

שאלת גיוס החרדים היא רק חלק משאלה רחבה יותר המחייבת את החברה הישראלית לדיון מעמיק, לחשיבה מחודשת ואולי לשינוי תפיסות עולם בסיסיות. השאלה במובנה הרחב היא – האם צה"ל הוא עדיין צבא העם, שכולם משרתים בו בסדיר או במילואים? או שמא העיקרון הזה, שהיה עיקרון יסוד מאז הקמת המדינה, נמצא בתהליך של שבר – שלא לומר ריסוק מוחלט?

לדעתי נכללו בנאומו כל המרכיבים של האסטרטגיה הביטחונית, כראוי. אולם נעדרו ממנו ההיבטים הנוגעים לביטחון הלאומי הכוללים קביעת סדר עדיפויות לאומי. אולי צריך לבחון את אמירתו של הרמטכ"ל לפיה סדר העדיפויות שלו הוא "תותחים במקום גרביים".

מן הראוי היה שאלו המתיימרים להיות ממשיכי דרכו יכירו את השקפת עולמו בכל הקשור ליחסים בין הלאום היהודי ללאום הערבי בארץ ישראל.

צר לי על מה שעוברים בימים אלה הרמטכ"לים לשעבר בארץ אוכלת יושביה, ובעיקר את הטובים בבניה. לא שאני מתפעל מהביצועים שלהם בעולם הפוליטי, אבל בבסיסם הם אנשים טובים שהקדישו את מרב שנותיהם לשירות המדינה. ובזמן שחלק מאיתנו עשו לביתם הם התרוצצו על הגבעות. האמת היא שזו שאלה מעניינת, כיצד האנשים שהובילו את הצבא המורכב והחזק במזרח התיכון אינם מצליחים להמריא בשדה הקרב הפוליטי והציבורי.