לא רק שההתנהלות של צה"ל בנושא השכר (בעיקר מה שקרוי "תוספת הרמטכ"ל") נגועה באי-חוקיות, הנבחנת עתה בידי בג"ץ. אלא שאישור התקציב מצביע על חוסר רגישות מדהים ועל התעלמות מצרכיה – שלא לומר מצוקותיה של החברה הישראלית. זה נכון שצה"ל נאבק על כוח אדם איכותי אל מול האלטרנטיבה בשוק הפרטי, אך ניפוח תקציב הביטחון הוא לא הפתרון האמיתי.

השתתפתי בהפגנות של המתמחים וראית שם אנשים ערכים, פטריוטים אמיתיים, ציונים בלב ונפש, מי שבאו לרפא ולהציל מבלי להסתכל על תלוש השכר. הם הזכירו לי את התמונות של בני המשפחה שלי שהגיעו לכאן בשנות ה-30 של המאה הקודמת, שיבשו ביצות וסללו כבישים, עם המבט היוקד בעיניים והחזון בלב.

נדמה שראוי להזכיר לציבור משהו שכנראה כבר נשכח: תפקידן של ועדות חקירה הוא גם להגיע לחקר האמת ולמנוע הישנות מקרים דומים – ולא רק "לערוף ראשים". מאמר שכתבתי ופורסם ב'כלכליסט'...

כשדוד בן גוריון סיים את כהונתו הוא הזדרז לארוז את חפציו ולעזוב לשדה בוקר, מימן את ההעברה ואף הצטרף לעבודה במקום. כל קשר לימינו מקרי בהחלט... להלן הדברים שכתב.

מדינת ישראל אין רגע דל. אלו לא רק מילים של שיר, זו מציאות יומיומית. הזמן הולך וחולף לו מאז מהאסון הנורא שבו נקטלו 45 אנשים באסון הר מירון ונקלענו לסבב לחימה בעזה. במקביל התרחשו אירועי אלימות קשים בערים המעורבות, ואז ממשלה נפלה – וחדשה קמה. בינתיים, משפחות ההרוגים מחכות לבירור האמת ואנו עדיין לא יודעים כיצד נמנע את האסון הבא, מבלי לדעת מה קרה בקודם. עתה חלה התפתחות חשובה, וכאן המקום להזכיר לוועדה שאנו מקווים שתקום: "עריפת ראשים" אינה התפקיד שלכם. אז מה כן?